חברתי נילה תרמה את סיפורה לסדרת סיפורי הלידה שלנו ועודדה אותי לתקן את זה, “אתה יכול לעשות את זה בעמידה!” המשך לקרוא כדי לקבל את הסיפור המלא במילותיה.

אני מרגיש צורך להקדים את סיפור הלידה הזה בעובדה שמעולם לא היה לי זוג בירקנשטוקס ואני לא מאמין בקריסטלים. אני אוהב יוגה לפני הלידה, דולות ומיילדות, ואני מאמין שאנחנו הנשים המאושרות ביותר בתולדות הנשים להביא תינוקות בשנות האלפיים. מקרי מוות מוגבלים, המון בחירות נרקוטיים אם תרצו ומנתחים מאומנים (עם ציוד נקי!). אני יודע שזה מוזר להתחיל כך, אבל אתה צריך לדעת את זה עלי לפני שתקרא את סיפור הלידה המקוצר והאגדי הזה (בעיר קטנה סוג של דרך) על בתי סבין, שהפכה לחמש השבוע.

+++

חמישה ימי פריגינג באיחור !! (בני הגדול איחר 10 ימים ולא הייתה שום דרך שחיכיתי עוד 5 ימים!). הייתי במשימה להתחיל את עבודתי, אז לקחתי את העצמי ההריון של 9 חודשים בטיול של שני קילומטרים.

בסביבות השעה 21 בערב החלטתי שהטיול לא הספיק, ויצאתי לרקוד. ברצינות. כמו ריקודים מטלטלים שלל. וזה עבד.

כאשר התכווצויות התחילו בשעה 01:00, הייתי מרוצה מעצמי. כבר עשיתי את הדבר הזה – סבלתי 43 שעות של לידה טבעית עם בני, כלומר – והייתי מוכן נפשית למרתון העבודה השני. אחרי שאכלנו ביצים וטוסט, ועבדו בבית באמצעות התכווצויות, התקשרנו למיילדת ואמרתי לה שאפגוש אותה בבית החולים לאחר שהדולה הגיעה לביתי. יאדה, ידדה, יותר עבודה ואז בעלי, הדולה שלי, ואני עשינו את עשר דקות נסיעה לבית החולים.

עכשיו, השעה 6 בבוקר. אנו חונים במבנה החניה הרב-מפלסי. זה די חשוך בחוץ ואף אחד לא בסביבה.

אני הולך לאט מהחניון לכניסה לבית החולים. המים שלי נשברים.

בעלי אומר, “זה מותק נהדר.”

אני עושה צעד נוסף ואומר, “התינוק מגיע!”

בעלי, והדולה/חברנו וירג’יניה מורמל, “בטח, אתה מצוין.”

אבל זוכר את 43 שעות הלידה הקודמת שלנו – שניהם חושבים שאני מזייף. אני עושה צעד נוסף ומרגיש את כתר הראש של בתי.

ואז אני אומר ברוגע מאוד, “גרג, אתה צריך לתפוס את התינוק.”

לגרג יש את המקום לומר, “וירג’יניה, תוריד את מכנסיה ואת התחתונים”. בשלב זה, היא כן, בזמן שאני עומדת במקום, רק מטרים מהדלתות הכפולות של הלובי של בית החולים.

סבין עפה החוצה. של גופי.

Greg catches her. (Later he tells me he was wondering how far the cord stretches and if he should bite it off like a bear.)

The midwife, who had been parking her car, and heard some of my deep cries (was I really hollering out?) rushes to us, after calling CODE STORK on her cell (hospital code for baby being born outside of the Labor and delivery ward). She takes my grandmother’s robe from my birth bag, wraps it around Sabine, cuts the cord with her own scissors, and puts this little lovely bundle in my arms.

I am still standing  up, legs in a slight A stance.

When I finally look up thirty seconds later, I see 25 hospital staff running through the doors to us. They put me on a gurney and take me to the inaptly named “Labor and Delivery”.

All that is left to do is, you know, birth the placenta. pretty easy, though I really do feel the pain of my uterus contracting much more than the birth.

Greg, meanwhile, has been with Sabine in the NICU. They took her there because it was deemed an unclean birth (Greg swears he had clean hands!)  They put her on monitors because, who else but women who have had no prenatal care and live in rural villages, give birth outside these days?

לִי. That’s who.